שיטת אופוס סקטילה

אופוס סקטילה בוילה אדריאנה בטיבולי

אופוס סקטילה (מלטינית: opus, אופוס - עבודה; sectile, סקטילֶה - חתוך, מחולק) היא שיטת ריצוף בה נעשה שימוש בלוחות אבן צבעוניים בעלי צורות גאומטריות משתנות. 

לוחות אלו הוטבעו במערך הריצוף השלם לעיתים קרובות תוך כדי בניית מערכי דגמים. 

הרצפות נושאות בדרך-כלל דגמים בעלי מאפיינים קבועים החוזרים על עצמם. 

שיטה זו מופיעה בכתובים לראשונה בספרו של מרקוס ויטרוביוס פוליו "על אודות האדריכלות", שם הוא מצביע על טכניקה זו לצד שיטות ריצוף מקובלות אחרות. 

טכניקה זו נכנסה לשימוש כבר במאה הרביעית לפנה"ס בעולם היווני, בעיקר במסגרת דגמים פשוטים מאוד של משבצות. 

בעולם ההלניסטי הפכו הדגמים למורכבים יותר עם הופעתם של דגמים גאומטריים ואף תיאורים פיגורטיביים, אלו נחתכו באופן ישיר והוטבעו במערך הכולל, לעיתים בשילוב עם ריצוף פסיפס פשוט.

בתקופה הרומית נמצא שימוש באופוס סקטילה בעיקר בבתי עשירים; בתקופה הביזנטית הפכו להיות בשימוש נפוץ כעיטורי קירות של כנסיות.

שיטת ריצוף זו נחשבה ללא ספק ליוקרתית ביותר ועמדה בראש הייררכיית הרצפות שנהגו בעת העתיקה.

 הדוגמאות הקדומות ביותר מופיעות באיטליה בתקופה ההלניסטית, ומצביעות על שימוש באבני גיר צבעוניות כחומר הגלם שממנו עשויות היו הרצפות. 

בעולם הרומי נפוץ השימוש בשיש כחומר גלם, לצד האבנים האחרות, החל מן המאה הראשונה לפנה"ס.

טיגריסית תוקפת עגל, אופוס סקטילה מהמאה הרביעית, מבזיליקת יוניוס באסוס ברומא (מוצג במוזיאון הוותיקן).
הלוחות יוצרו בטכניקה מעורבת.

 הלוחות הפשוטים יוצרו בניסור. 

פלטות האבן נוסרו לעיתים כשצידן התחתון מחודד, כדי להקנות אחיזה טובה בטיח שאליו הן הוצמדו, בעוד הצד העליון היה חלק לגמרי. 

הלוחות הונחו על גבי טיח לח, שהתקשה לאחר ההנחה ויצר אחיזה טובה של הלוח המוצמד. הטיח היה מורכב מתערובת של סיד ואפר, שיצרה אפקט התקשות של בטון. על מנת למנוע תזוזה או שבירה של הלוחות ושמירה על מפלס אחיד, נהגו להצמיד את הלוחות אחד לשני ולהניח אבנים בנקודות החיבור הרגישות. 

האבנים שהוצמדו לטיח הפכו לחלק ממכלול התשתית שתמך ואחז בלוחות.